קרדיט תמונה: nivshon1. ghosts of yom kipur past: אני חילונית לחלוטין, לא רוחנית בשיט, ונמנעת ככל האפשר מחשבונות נפש. אבל יום כיפור עדיין גורם לי לרצות לייחד את היום, לעשות אותו שונה מכל שבת אחרת. אפילו בתוך החילוניות התל אביבית שאני במרכזה (מי פנוי ברוטשילד? אפילו לא מטר מרובע אחד).
אולי, כלומר בטוח, זה קשור לאבא שלי שהיה לוקח אותי ממעוז האנטי-דתיות המתריסה - קיבוץ של השמו"צ - דרך השדות ברגל לקיבוץ השכן שם היה בית כנסת. בת 5 אוכלת שוקולד בחושך בין הרגבים בדרך חזרה מבית כנסת לקיבוץ שלנו. אבא שלי שיום כיפור אחד אסר עלי לבוא לבית כנסת (זה כבר היה בקריות) כי באתי עם כפכפים, רחמנא ליצלן. לאבא שלי יום כיפור חשוב, והוא הצליח להעביר את זה אלי.
הזכרונות שלי מיום כיפור הם לא דתיים. אני לא זוכרת מתי זה כל נדרי, מתי תוקעים בשופר או מתי נכון להגיד חתימה טובה או אולי גמר חתימה טובה? אבל אני זוכרת את עוגת הדבש שאוכלים אצלנו אחרי הצום, ואת השניצלים של הארוחה מפסקת המאולתרת בקיבוץ, ואת הפעם ההיא בכיתה ה או ו ששברתי את הצום בצהרים כי היה לי קרייבינג בלתי נשלט לקורנפלקס תלמה. אני זוכרת את הריח של האוויר ואת הצלילות של השמיים ואת האווירה של החגיגיות הנקייה - נקייה מארוחות שלא נגמרות, מתנות מיותרות או פקקים בדרך.
אז אני מתלבשת יפה, בלבן אם אפשר (זוכרת משהו מהבית כנסת ההוא בקיבוץ על זה שלא לובשים שחור ביום כיפור), ולוקחת את הילדים אם לא ממש לבית כנסת אז ליד הבית כנסת. לשמוע קצת, לספוג קצת ובעיקר לקבל את האווירה הזו של היחוד של יום כיפור.
2. Fly My Boy: השנה היתה השנה הראשונה של אוריה על אופניים ביום כיפור. הוא השתלט על העניין הזה של בלי גלגלי עזר רק בשבת שעברה והיום הוא כבר נוסע נוסע נוסע, אי אפשר לעצור אותו. מעבר לגאווה אימהית מתפרצת, להסתובב איתו בחוץ כשהוא על האופניים גורם לי לאושר.
מפתיע, אולי, אושר בהקשר הזה. כאילו - חלקים נכבדים מאוכלוסיית העולם נוסעים על אופניים, אה? הבא נשאר בפרופורציות. אבל החויה היא גדולה מזה. זו חוויה של לראות את הילד שלך פורש כנפיים, מגדל אוטונומיה, מגלה על עצמו דברים חדשים. אני חושבת שעם ילדים, בעיקר עם הראשון, כל הטריק הוא לשחרר. קלישאה? אולי, אבל אני רואה מסביבי כל כך הרבה דוגמאות הפוכות.
כשאוריה נולד הוא היה חלק ממני. הרבה זמן הוא נשאר חלק ממני. עד היום, אני מחוברת אליו רגשית בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מאשר לאח שלו. כאביו הם כאבי, שמחותיו הם שמחותי. אני נלחמת תדיר בצורך לעטוף אותו, לגונן עליו, להלחם את המלחמות שלו, למנוע ממנו לדעת את הכאבים שהעולם מביא לפתחנו. אני מנהלת מול עצמי מסע שכנוע מתמיד שמתמקד בהבנה שכדי לגדול להיות אדם שלם, שמח, מאוזן הוא צריך להלחם את מלחמותיו בעצמו, להתגבר על כאביו בעצמו ולהשיג את השגיו בעצמו.
לראות אותו מרחף על האופניים שלו, שולט בהם שליטה מלאה, נופל וקם בלי עניינים, מונע מכח חדוות הנסיעה, מנסה להרים גלגל (אלוהים ישמור) ובעיקר - מאושר מאושר מאושר כל כך - אני מצליחה לראות אותו מהצד. לא כאקסטנשיין שלי אלא כילד, אדם, עצמאי. וזה גורם לי אושר במובן הכי פשוט וממלא של המילה.
3. אוטופיה עכשיו: דמיינו לכם תל אביב שמורשים לסוע בכבישיה רק אופניים ותחבורה ציבורית. עיר עם נתיבים מיוחדים לאוטובוסים מהירים ויעילים, עם מגרשי חניה בפאתי העיר בהם שמורה לכל תושב החניה שלו ומקום בטוח לנעול את אופניו או לחילופין גישה נוחה ומהירה לתחנת אוטובוס. בעיר כזו אין פקקים, אין כמעט זיהום, מועטות התאונות, יש יותר מקום לשטחים ירוקים. רמת החיים עולה, איכות החיים עולה, כולם עושים יותר ספורט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה