קרדיט תמונה: Marta Piqueras
אין ספק שהפרעת הקשב שלי (המאובחנת) היא קלה. אני בקצה המתפקד לגמרי של הסקאלה, כולל ביתספר ואוניברסיטה וכו' ללא עזרים כימיים. קלה אבל קיימת. קיימת בחוסר היכולת שלי להשלים מחשבה בלי שתקטע על ידי קלט חיצוני/פנימי/סתם ניתוק של חוט המחשבה. קיימת במה שגננות אוהבות לקרוא לו "קוצים בתחת". חייבת לקום, חייבת להסתובב, חייבת לשנות סצנה, לעשות קפה, לשתות מים, להביא ממש עכשיו נייר שהדפסתי לפני 40 דקות. קיימת בבהיה מנותקת במחשב כשבקצה התודעה מרפרפת המחשבה על המשימה שאני אמורה בעצם לעשות. קיימת בבדיקה אובססיבית של "עדכונים" (מייל, טוויטר, רידר, יו ניים איט) כל פעם ש, נגיד, המסמך בשמירה, המילון בדיוק מנסה להפתח, משהו לא זורם לי.
העניין הזה עם בדיקת עדכונים, בואו נדבר עליו רגע. זה לא רק חוסר ריכוז, זה מעבר לזה. זו, בשבילי, תגובת מנע ליאוש המוכר של תהליך מחשבה ארוך/מורכב מידי. אני בורחת החוצה מהבוץ הדביק הזה של מורכבות התהליך המחשבתי הלינארי. בורחת לסיפוקים מידיים, קלים, אווריריים.
אנשים מבלבלים את עם חוסר סבלנות. או יותר נכון, לא מבינים את הסיבה וחושבים שחוסר סבלנות הוא הסיבה לקוצר רוח, לגישת היאללה נו בואו נגמור עם זה. מבחינתי, חוסר הסבלנות הוא תוצר של הידיעה שתהליכים ארוכים מידי מייאשים אותי, שהמחשבה על לשבת פה עוד 20 דקות ולהתעסק בדיוק עם אותו נושא מחרידה אותי.
ריטלין? לקחתי. פעם אחת. הנוירולוג שאיבחן אותי רשם לי ריטלין, אבל לפני שפדיתי את המרשם רציתי לנסות פעם אחת בלי מחויבות. לא בא לי טוב. לא בא לי טוב בכלל. כן, הייתי מרוכזת. הצלחתי לשבת בפגישה בנושא הכי משעמם בעולם (תהליכי עדכון מחירונים במערכת הerp אם זה מעניין אתכם) ולהקשיב עד הסוף, בלי להשלים לבת שיחתי משפטים, בלי לתופף בעפרון על השולחן, בלי לרצות לקום מהכסא. זה עשה לי שקט בראש, נתן לי צלילות.
אבל זה גם מצץ ממני איזשהי חיות, משהו שקשה להגדיר אבל מגדיר אותי. איזשהי תסיסה שהופכת אותי למה שאני. זה לא היה שווה את זה, הצלילות והשקט לא היו שווים את ההשהיה של האישיות שלי.
אני חושבת שיש בזה כוח, בהתפזרות. אני לא מדברת רק על הנושא החביב על כולנו "ADD ככלי התמודדות בעולם של אינפורמיישן אוברלואוד", אני מדברת על חוסר התמקדות כמנוע לחשיבה מקורית. על איך אנשים כמוני (כמוכם?) טובים יותר בלמצוא הקשרים מקוריים, תשובות לא צפויות, רעיונות חדשים, כי הם לא סגורים בתוך טווח מוגדר של מחשבה לינארית. כי כשאני מסתכלת על בלוג של פוד-פורן ודקה אחרי זה על פרסומת חדשה של וירג'ין בתחנת רכבת בסקוטלנד ושתי דקות אחרי זה צריכה לבוא עם רעיון לסרט על מוצר חדש לתינוקות, אז עולם החוויות שלי וההקשרים שלי לא רק יותר מגוון אלא גם פחות ממודר. דברים צפים מפה לשם כי הם לא כלואים במסדרונות שמובילים רק מנקודה א לב.
כן אוי אני פשוט כזאת גאון לא מוערך, זה נורא (שכחתי כמה משונה זה לכתוב על עצמך. יקח לי זמן לחזור ולמצוא את הנימה הנכונה שלא מוציאה אותי מנופחת ומפגרת.)
בכל אופן, איך אני כן מתמודדת עם זה?
1. אני משתדלת לקחת על עצמי רק פרוייקטים שבאמת מעניינים אותי. התמזל מזלי שבמקום העבודה שלי כבר הבינו את החבילה, ומרבית הפרוייקטים שלי הם מהסוג המעניין. (למשל: http://twitpic.com/ixf99).
2. אני מפתחת טכניקות שמכניסות אותי לzone - למקום הזה שהמוח עובד מתוך מצב חצי מדיטטיבי וריכוז מסוים של יותר מ2 דקות אפשרי. מוזיקה, באוזניות, בווליום גבוה, בדרך כלל עושה את העבודה. הרעש עושה לי שקט בראש אבל שומר על אנרגיות גבוהות (להבדיל מהריטלין שדיכא אותי)
3. מסתובבת עם האנשים הנכונים - אנשים שמחברים לי נכון את החוטים בראש, שמצחיקים אותי, שמספרים לי על דברים שלא ידעתי קודם, שמבינים את זרם התודעה התלוש משהו שמנווט את השיחה שלי.
4. 80/20: הפנמתי: 80 אחוז מהזמן שלי יהיה מוקדש לפלאף והתוצרים ייוצרו ב20 אחוז הנותרים. אבל גם: 80 אחוז מהעבודה האמיתית נעשית כשאני מתעסקת בפלאף. התוצרים לא היו יכולים לצאת בלי כל מה שמתרחש שם בסאבלימינלי בזמן שאני כאילו עושה דברים אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה