היסטוריה (לא) אופנתית קצרה
גדלתי בקיבוץ כטום-בוי מוחלט.
לא הסכמתי ללבוש שום דבר חוץ מטרנינג עד גיל 12 בערך.
הג’ינס הראשון שקניתי לעצמי היה גדול עלי ב3 מידות ובגזרה מחרידה אפילו בפרמטרים של התקופה ההיא (תחילתם המוקדמת של הניינטיז).
העברתי את רוב התיכון בחברת מושבניקים נעולים בנעלי היי-טק.
בערך בגיל 15 גיליתי את קסמם של בגדים קצרצרים ומינימלים - “הי, ראו, אם אני לובשת מיני קצרצר, חזיית פוש-אפ וחולצה עם מחשוף עמוק שנגמרת 10 ס”מ מעל הפופיק אז בנים מסתכלים עלי” י
את השנים שבין 18 ל23 העברתי בניו יורק, מתבגרת מגאפ לבננה ריפאבליק לקלאב מונקו (מאורבן אאוטפיטרס עוד לא נגמלתי), לומדת להכיר את חנויות היד שניה (מגוון טישירטים עם שמות של קבוצות בייסבול של בתי ספר באיזור), רוכשת את בגדי המעצבים הראשונים שלי (שמלת סטרפלס של בטסי ג’ונסון בכתום ורוד וסגול), מתרגלת הליכה על עקבי סיכה בשלג.
העברתי כשלוש שנים לבושה בבגדים שאפשר ללכלך בין גינת ביל”ו לגינת שינקין. (זה אומר שגידלתי תינוקות, לאלו מכם שהרפרנס לא דיבר אליהם)
בגדים כציטוט
אופנה, או התלבשות, בשבילי היא דרך להגיד משהו על עצמי ברגע נתון. היום אני נאיבית, היום אני זועמת, היום אני ליידי, היום אני פאנק גירל. לא בטוח שהמביט מבחוץ קולט את הכוונה, אבל התאמת האאוטפיט היומי למצב הפנימי יוצרת אצלי סיפוק, נוחות, הנאה.
חשוב לי לא להיות קורבן אופנה. אני לא מוכנה להיות עבד שוטה של מותגים (גבוהים או נמוכים) , אני מתעבת טוטאל לוקס ותמיד יהיה אלמנט אחד לפחות במה שאני לובשת שהוא לגמרי אני ורק אני. אני יודעת שבעיני רבים זו התעסקות בצורה ולא בתוכן, אבל מבחינתי זה חלק בלתי נפרד מההבניה של עצמי. מה שאני לובשת לא פחות חשוב לי ממה שאני קוראת, כותבת, יודעת, אומרת. (לא לחינם פרוייקט הדייילי אאוטפיט מלווה בציטוטים)
אני מתלבשת בשביל שתי נקודות מבט - שלי על עצמי, נקודת מבט שמבינה את כל הניואנסים והבדיחות הפנימיות, שתומכת באדם שאני רוצה להיות באותו רגע, שנותנת לי כוח להיות עצמי. ונקודת המבט של החוץ עלי - לעורר את התגובה שאני רוצה לעורר ולא את אלו שאני לא רוצה.
מה שאני רוצה שהבגדים שלי יגידו עלי מורכב משכבות. אני רוצה שיגידו: היא נראית טוב. אני רוצה שיגידו: יש לה טעם טוב. אני רוצה להראות מתוחכמת ולא מתאמצת. אני רוצה שיהיה הומור במה שאני עוטה עלי. יש פעמים שאני לובשת משהו רק כי זה משעשע אותי. יש לי פריטים עם היסטוריה סודית, שרק אני יודעת למה דווקא היום אני לובשת אותם. סוג של ציטוט ביני לבין עצמי.
הערת ביניים מלאה בהכללות גסות על סחים והיפסטרים בהקשר הזה
הבעיה שלי עם סחים: הבגדים שלהם משעממים.
הבעיה שלי עם היפסטרים: אם כולם נראים אותו דבר, איך בדיוק זה מיוחד?
ולסיכום
אם אני אראה אותך ברחוב לובשת אותו דבר כמוני אני אאלץ להרוג אותך ולהחביא את גופתך בקסטרו. מתנצלת מראש.
