29-09-2009

Find a cure
Find a cure for my life

Oh My God / Ida Maria

מחשבות מיום כיפור

קרדיט תמונה: nivshon


1. ghosts of yom kipur past: אני חילונית לחלוטין, לא רוחנית בשיט, ונמנעת ככל האפשר מחשבונות נפש. אבל יום כיפור עדיין גורם לי לרצות לייחד את היום, לעשות אותו שונה מכל שבת אחרת. אפילו בתוך החילוניות התל אביבית שאני במרכזה (מי פנוי ברוטשילד? אפילו לא מטר מרובע אחד).

אולי, כלומר בטוח, זה קשור לאבא שלי שהיה לוקח אותי ממעוז האנטי-דתיות המתריסה - קיבוץ של השמו"צ - דרך השדות ברגל לקיבוץ השכן שם היה בית כנסת. בת 5 אוכלת שוקולד בחושך בין הרגבים בדרך חזרה מבית כנסת לקיבוץ שלנו. אבא שלי שיום כיפור אחד אסר עלי לבוא לבית כנסת (זה כבר היה בקריות) כי באתי עם כפכפים, רחמנא ליצלן. לאבא שלי יום כיפור חשוב, והוא הצליח להעביר את זה אלי.

הזכרונות שלי מיום כיפור הם לא דתיים. אני לא זוכרת מתי זה כל נדרי, מתי תוקעים בשופר או מתי נכון להגיד חתימה טובה או אולי גמר חתימה טובה? אבל אני זוכרת את עוגת הדבש שאוכלים אצלנו אחרי הצום, ואת השניצלים של הארוחה מפסקת המאולתרת בקיבוץ, ואת הפעם ההיא בכיתה ה או ו ששברתי את הצום בצהרים כי היה לי קרייבינג בלתי נשלט לקורנפלקס תלמה. אני זוכרת את הריח של האוויר ואת הצלילות של השמיים ואת האווירה של החגיגיות הנקייה - נקייה מארוחות שלא נגמרות, מתנות מיותרות או פקקים בדרך.

אז אני מתלבשת יפה, בלבן אם אפשר (זוכרת משהו מהבית כנסת ההוא בקיבוץ על זה שלא לובשים שחור ביום כיפור), ולוקחת את הילדים אם לא ממש לבית כנסת אז ליד הבית כנסת. לשמוע קצת, לספוג קצת ובעיקר לקבל את האווירה הזו של היחוד של יום כיפור.

2. Fly My Boy: השנה היתה השנה הראשונה של אוריה על אופניים ביום כיפור. הוא השתלט על העניין הזה של בלי גלגלי עזר רק בשבת שעברה והיום הוא כבר נוסע נוסע נוסע, אי אפשר לעצור אותו. מעבר לגאווה אימהית מתפרצת, להסתובב איתו בחוץ כשהוא על האופניים גורם לי לאושר.

מפתיע, אולי, אושר בהקשר הזה. כאילו - חלקים נכבדים מאוכלוסיית העולם נוסעים על אופניים, אה? הבא נשאר בפרופורציות. אבל החויה היא גדולה מזה. זו חוויה של לראות את הילד שלך פורש כנפיים, מגדל אוטונומיה, מגלה על עצמו דברים חדשים. אני חושבת שעם ילדים, בעיקר עם הראשון, כל הטריק הוא לשחרר. קלישאה? אולי, אבל אני רואה מסביבי כל כך הרבה דוגמאות הפוכות.

כשאוריה נולד הוא היה חלק ממני. הרבה זמן הוא נשאר חלק ממני. עד היום, אני מחוברת אליו רגשית בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מאשר לאח שלו. כאביו הם כאבי, שמחותיו הם שמחותי. אני נלחמת תדיר בצורך לעטוף אותו, לגונן עליו, להלחם את המלחמות שלו, למנוע ממנו לדעת את הכאבים שהעולם מביא לפתחנו. אני מנהלת מול עצמי מסע שכנוע מתמיד שמתמקד בהבנה שכדי לגדול להיות אדם שלם, שמח, מאוזן הוא צריך להלחם את מלחמותיו בעצמו, להתגבר על כאביו בעצמו ולהשיג את השגיו בעצמו.

לראות אותו מרחף על האופניים שלו, שולט בהם שליטה מלאה, נופל וקם בלי עניינים, מונע מכח חדוות הנסיעה, מנסה להרים גלגל (אלוהים ישמור) ובעיקר - מאושר מאושר מאושר כל כך - אני מצליחה לראות אותו מהצד. לא כאקסטנשיין שלי אלא כילד, אדם, עצמאי. וזה גורם לי אושר במובן הכי פשוט וממלא של המילה.

3. אוטופיה עכשיו: דמיינו לכם תל אביב שמורשים לסוע בכבישיה רק אופניים ותחבורה ציבורית. עיר עם נתיבים מיוחדים לאוטובוסים מהירים ויעילים, עם מגרשי חניה בפאתי העיר בהם שמורה לכל תושב החניה שלו ומקום בטוח לנעול את אופניו או לחילופין גישה נוחה ומהירה לתחנת אוטובוס. בעיר כזו אין פקקים, אין כמעט זיהום, מועטות התאונות, יש יותר מקום לשטחים ירוקים. רמת החיים עולה, איכות החיים עולה, כולם עושים יותר ספורט.

28-09-2009

כל כך הרבה שנים
אותך איני יודע
אנו כבר זקנים
אז בואי ונשתגע
מה יש לי בחיים
אם בך אני לא נוגע
זקנים / נקמת הטרקטור

27-09-2009

בערב יום כיפור הלכו הקוואנטים לבקש סליחה מאיינשטיין. "אני לא בבית," צעק להם איינשטיין מאחורי דלת נעולה. בדרך הביתה צעקו עליהם אנשים כל מיני קריאות גנאי מהחלונות, ומישהו אפילו זרק עליהם פחית. הקוואנטים עשו כאילו זה בכלל לא מזיז להם, אבל בלב הם נורא נעלבו. אף אחד לא מבין את הקוואנטים, כולם שונאים אותם.

אף אחד לא מבין את הקוואנטים / צינורות / אתגר קרת

רק אני והADD שלי*

קרדיט תמונה: Marta Piqueras

נתחיל מהסוף: רוב הסובבים אותי, אם לא כולם, הופתעו מהרעיון שיש לי הפרעת קשב או ביטלו אותו. רוב הסובבים אותי, אם תשאלו אותם, יגידו שאין לי הפרעת קשב ואני חושדת שרובם גם חושבים שהחלטתי שיש לי הפרעת קשב כי זה הסבר אופנתי לחוסר סבלנות פשוט ומשעמם.

אין ספק שהפרעת הקשב שלי (המאובחנת) היא קלה. אני בקצה המתפקד לגמרי של הסקאלה, כולל ביתספר ואוניברסיטה וכו' ללא עזרים כימיים. קלה אבל קיימת. קיימת בחוסר היכולת שלי להשלים מחשבה בלי שתקטע על ידי קלט חיצוני/פנימי/סתם ניתוק של חוט המחשבה. קיימת במה שגננות אוהבות לקרוא לו "קוצים בתחת". חייבת לקום, חייבת להסתובב, חייבת לשנות סצנה, לעשות קפה, לשתות מים, להביא ממש עכשיו נייר שהדפסתי לפני 40 דקות. קיימת בבהיה מנותקת במחשב כשבקצה התודעה מרפרפת המחשבה על המשימה שאני אמורה בעצם לעשות. קיימת בבדיקה אובססיבית של "עדכונים" (מייל, טוויטר, רידר, יו ניים איט) כל פעם ש, נגיד, המסמך בשמירה, המילון בדיוק מנסה להפתח, משהו לא זורם לי.

העניין הזה עם בדיקת עדכונים, בואו נדבר עליו רגע. זה לא רק חוסר ריכוז, זה מעבר לזה. זו, בשבילי, תגובת מנע ליאוש המוכר של תהליך מחשבה ארוך/מורכב מידי. אני בורחת החוצה מהבוץ הדביק הזה של מורכבות התהליך המחשבתי הלינארי. בורחת לסיפוקים מידיים, קלים, אווריריים.

אנשים מבלבלים את עם חוסר סבלנות. או יותר נכון, לא מבינים את הסיבה וחושבים שחוסר סבלנות הוא הסיבה לקוצר רוח, לגישת היאללה נו בואו נגמור עם זה. מבחינתי, חוסר הסבלנות הוא תוצר של הידיעה שתהליכים ארוכים מידי מייאשים אותי, שהמחשבה על לשבת פה עוד 20 דקות ולהתעסק בדיוק עם אותו נושא מחרידה אותי.

ריטלין? לקחתי. פעם אחת. הנוירולוג שאיבחן אותי רשם לי ריטלין, אבל לפני שפדיתי את המרשם רציתי לנסות פעם אחת בלי מחויבות. לא בא לי טוב. לא בא לי טוב בכלל. כן, הייתי מרוכזת. הצלחתי לשבת בפגישה בנושא הכי משעמם בעולם (תהליכי עדכון מחירונים במערכת הerp אם זה מעניין אתכם) ולהקשיב עד הסוף, בלי להשלים לבת שיחתי משפטים, בלי לתופף בעפרון על השולחן, בלי לרצות לקום מהכסא. זה עשה לי שקט בראש, נתן לי צלילות.

אבל זה גם מצץ ממני איזשהי חיות, משהו שקשה להגדיר אבל מגדיר אותי. איזשהי תסיסה שהופכת אותי למה שאני. זה לא היה שווה את זה, הצלילות והשקט לא היו שווים את ההשהיה של האישיות שלי.

אני חושבת שיש בזה כוח, בהתפזרות. אני לא מדברת רק על הנושא החביב על כולנו "ADD ככלי התמודדות בעולם של אינפורמיישן אוברלואוד", אני מדברת על חוסר התמקדות כמנוע לחשיבה מקורית. על איך אנשים כמוני (כמוכם?) טובים יותר בלמצוא הקשרים מקוריים, תשובות לא צפויות, רעיונות חדשים, כי הם לא סגורים בתוך טווח מוגדר של מחשבה לינארית. כי כשאני מסתכלת על בלוג של פוד-פורן ודקה אחרי זה על פרסומת חדשה של וירג'ין בתחנת רכבת בסקוטלנד ושתי דקות אחרי זה צריכה לבוא עם רעיון לסרט על מוצר חדש לתינוקות, אז עולם החוויות שלי וההקשרים שלי לא רק יותר מגוון אלא גם פחות ממודר. דברים צפים מפה לשם כי הם לא כלואים במסדרונות שמובילים רק מנקודה א לב.

כן אוי אני פשוט כזאת גאון לא מוערך, זה נורא (שכחתי כמה משונה זה לכתוב על עצמך. יקח לי זמן לחזור ולמצוא את הנימה הנכונה שלא מוציאה אותי מנופחת ומפגרת.)

בכל אופן, איך אני כן מתמודדת עם זה?

1. אני משתדלת לקחת על עצמי רק פרוייקטים שבאמת מעניינים אותי. התמזל מזלי שבמקום העבודה שלי כבר הבינו את החבילה, ומרבית הפרוייקטים שלי הם מהסוג המעניין. (למשל: http://twitpic.com/ixf99).

2. אני מפתחת טכניקות שמכניסות אותי לzone - למקום הזה שהמוח עובד מתוך מצב חצי מדיטטיבי וריכוז מסוים של יותר מ2 דקות אפשרי. מוזיקה, באוזניות, בווליום גבוה, בדרך כלל עושה את העבודה. הרעש עושה לי שקט בראש אבל שומר על אנרגיות גבוהות (להבדיל מהריטלין שדיכא אותי)

3. מסתובבת עם האנשים הנכונים - אנשים שמחברים לי נכון את החוטים בראש, שמצחיקים אותי, שמספרים לי על דברים שלא ידעתי קודם, שמבינים את זרם התודעה התלוש משהו שמנווט את השיחה שלי.

4. 80/20: הפנמתי: 80 אחוז מהזמן שלי יהיה מוקדש לפלאף והתוצרים ייוצרו ב20 אחוז הנותרים. אבל גם: 80 אחוז מהעבודה האמיתית נעשית כשאני מתעסקת בפלאף. התוצרים לא היו יכולים לצאת בלי כל מה שמתרחש שם בסאבלימינלי בזמן שאני כאילו עושה דברים אחרים.

וואו, כתבתי יותר מידי. בטח התייאשתם אחרי 3 משפטים. באסה.

מוקדש לרוננק*

24-09-2009

And thanks,
For the trouble you took from her eyes
I thought it was there for good,
So I never tried.

Famous Blue Raincoat / Leonard Cohen

23-09-2009

לא ייתכן לומר לאדם "אתה יכול ליצור. עשה כן." בטוח יותר להמתין עד שהאיש עצמו יאמר: "אני מסוגל ליצור, ואני אעשה זאת אם תרצו ואם לאו"

מקצוע / מחר כפול תשע / אייזיק אסימוב

גם הם לא שם

הקאברים של סוניק יות' תמיד מצליחים להיות מוצלחים במובן של לתת ערך מוסף, משהו משלהם, לשיר.
לדוגמא נוספת, השיר האהוב עלי בכל הזמנים סופרסטאר

22-09-2009

יחלתי לזמן שיחשבוני נבון עד כדי כך שיגלו לי סודות

גם הדג ישיר / הלדור לכסנס
Originally uploaded by shiri.biri

21-09-2009

בכל רגע של כנות/ חיים שלמים בשקר
סרטים / קרח 9
Originally uploaded by shiri.biri

אני לא כאן

יסורי הגסיסה של הבלוג הקודם שלי (שהיה גם העבודה שלי) עדיין גורמים לי להתעורר לפעמים באמצע הלילה עם קשר מעיק בבטן. אני ידועה בחוסר היכולת שלי להתמיד, לעשות משהו עד הסוף, להמשיך אל מעבר להתלהבות של ההתחלה.

עד כאן ההספד מיד ובדיעבד.

עכשיו שתי סיבות למה כן + סיבונת בונוס.

1) יש דבר אחד שהצלחתי להתמיד בו, יחסית. פרוייקט הdaily outfit שלי נמשך כבר כמה חודשים ומגלה יציבות והמשכיות מסוימת. אז אולי, באופטימיות זהירה, הוא ימלא את הבלוג הזה בתוכן יציב וקבוע.

2) מדגדג לי לכתוב. אני מתגעגעת לזה. יש רעיונות שבא לי לפרוס על יותר מ140 תווים. אני לא יודעת כמה פעמים זה יקרה בפועל, אבל מקווה שיקרה. בשביל עצמי, בעיקר.

וסיבונת בונוס: כי שגיא ביקש/הציע.

כמו שכבר אמרו: here goes nothing. let's hope not literally.