תגובה אינסטיקנטיבית: גיחוך והתנשאות.
תגובה פחות אינסטיקנטיבית: הממ. כשיבוא יומי למלא את השאלון (עוד חודשיים ו18 יום, תודה ששאלתם) איך אני אענה על השאלה הזו?
פאוזה קצרה למחשבה לא הניבה תוצאות מרשימות.
הרהורים ממושכים יותר הניבו את המסקנה שאין לי חלום ילדות. כן, יש לי אנקדוטות על איך רציתי להיות טועמת המזונות של ורד הגליל (כי הם ייצרו רק שוקולד ויאם) או איך רציתי לעבוד בחנות ספרים, אבל לא חלום, תשוקה, שעיצבה את הבחירות שלי בחיים.
ותהיתי - האם רק אני כזו? רק לי אף פעם לא היה משהו שנורא רציתי להיות? אולי זה כי אני משתעממת בקלות. אולי כי תמיד יותר עניין אותי יותר לדעת דברים מאשר לעשות דברים. (עצלנית) אולי כי המון דברים שרציתי לעשות היו נראים לי לא ריאלים (אני מאשימה את החינוך הפולני-לייט של אבא שלי). ובכן, האם אני לבד?
בצר לי, פניתי לטוויטר.
דסקל רצה להיות שחקן אנ.בי.איי
יעל רצתה להיות אחות
נעה רצתה להיות ציירת
לירז רצתה להיות זמרת
עופר רצה להיות בלש
לדן-יה אין תשובה
אפרת רצתה להיות שחקנית
נעמה רצתה לעבוד בספארי
דנה רצתה להיות וטרינית ואז סופרת
מורן רצתה, בין השאר, להיות ראש העיר
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה המסקנה שהיתה לי בראש היא שזה קצת עצוב, איך החיים מכריחים אותנו לוותר על החלומות שלנו, אבל כשאני חושבת על זה לעומק אז זה כמו שנעה אמרה - את חיי הפרילאנס המעיקים אי אפשר לצפות בגיל 6. יש קסם בחלומות ילדות, והתמזל מזלם של אלו שזוכים לתרגם אותם למציאות, אבל בסופו של דבר אלו החלומות שאתה חולם אחר כן, כשאתה כבר מכיר את העולם ואת עצמך יותר טוב, שיעצבו את מה שתרגיש לגבי החיים שלך: סיפוק, מיצוי, החמצה, כשלון.
מה שכן, אף אחד אף פעם לא חלם להיות ממ”ח
התשובה לשאלה שלך הפתיעה גם אותי, אבל זה נכון: לא חלמתי שאהיה כלום.
השבמחק(היתה אפיזודה בכיתה ב' שרציתי להיות בלשנית)
בכל מקרה, אני מבטיחה לטפל בחלק הסטטיסטי של הפוסט שלך ולעשות בקרוב סקר.