אהבתי את הסרט ארץ יצורי הפרא. מאד אהבתי.
אני לא רוצה לדבר פה על המחויבות לחזון הפרטי של ספייק ג'ונז ואיך הוא הצליח להגשים אותו בסרט. נגיד שהויז'ואל מדהים. נגיד שהפסקול מצוין. לא על זה אני רוצה לדבר.
מה שהפך את הסרט למעולה בעיני, הוא מה שמשותף לו ולספר עליו הוא מבוסס. זווית הראיה. נדירים מספרי הסיפורים שיכולים לדבר מתוך זוית ראיה של ילד. באמת, לא בהתיילדות. הקונסיסטנטיות של הדיבור מתוך הנפש של הילד היא מדהימה בעיני. ההבנה, לא זו לא הבנה אפילו, ההזדהות עם איך זה להיות ילד. עם איך הזמן עובד אחרת אצל ילדים, כשאחר צהריים אחד יכול להמשך לנצח. שלעשות "ערימת ילדים" זה מצב נחשק.
ספייק (אנחנו על פירסט ניים בייסיס, כן) מצליח להכניס לסיטואציה הבסיסית שמתוארת בספר (ילד משתולל, ילד נענש, ילד מפליג בדמיון למלוך על יצורי פרא, ילד חוזר הביתה לארוחת ערב חמה) מימד מלנכולי שנוגע בנימי נפש ספציפיים. במיוחד אם יש לך, במקרה, ילד.
כי אתה מגדל ילד. אתה מגדל אותו ומהרגע שהוא יוצא מהבטן מתחיל קרב שלא נגמר בין הרצון להגן עליו וההכרח לשחרר אותו. עצם הלידה היא אקט קיצוני של שחרור. ממצב שבו הילד עטוף בך, מוגן מכל פגעי העולם, הוא הופך ליצור נפרד. כן, זה לא אקט וולנטרי, אבל האמת היא שכמעט כל אקט של שחרור הילד שלך הוא לא וולנטרי. להפך. אם יש משהו שנוגד כל אינסטינקט הורי שאולי הצלחת לפתח זה לתת לילד שלך חופש, עצמאות. עצמאות זה מפחיד. כי זה אומר שאתה מוותר על שליטה. ואם אתה מוותר על שליטה אז יש סיכוי לא רע בכלל שהילד שלך, הדבר הקטן והפגיע הזה, יעשה לעצמו משהו לא נעים.
אבל אין לך ברירה. כי אם לא נופלים, לא לומדים ללכת. ואם לא דופקים את הראש בשולחן לא יודעים להזהר בפעם הבאה. ואם לא תסמוך עליהם כשהם רצים בשדרה שיעצרו לפני הכביש, כמו שכבר לימדת אותם והסברת להם מיליון פעם, אף פעם לא יהיה להם את החופש לרוץ בשדרה. אז את לא נושמת כמה שניות ואז הם עוצרים.
ארץ יצורי הפרא תפס אותי כי הוא אומר שילד צריך להתמודד עם יצורי הפרא שלו. שאתה לא יכול להגן על הילד שלך מכל דבר ושאתה לא צריך. כי למרות שהאינסטיקנט שלך דוחק בך לעטוף אותו, שלא יצטרך לחוות כאב, לחוות דחיה, לחוות פחד, כדי להפוך לבנאדם שלם הוא יהיה חייב להתמודד עם כל אלה ואתה חייב לאפשר לו. ושהוא יעשה את זה יותר טוב ממה שאתה יכול לדמיין.
וגם בגלל שמקס? הוא לגמרי אוריה.
אני חושבת שהרשומה שלך מקסימה וכתובה ממש טוב, אבל לא הצלחתי למצוא שום קשר בינה לבין הסרט המדובר.
השבמחקראיתי אותו פעמיים. בפעם הראשונה נשברתי אחרי חצי סרט. יכול להיות שחווית בתי הקולנוע בתל אביב הוסיפה לתסכול, אבל פשוט לא יכלתי לסבול את הילד המרגיז הזה.
יותר משהסרט מציג את נקודת מבטם הייחודית של ילדים - הוא מציג את נקודת מבטו הספציפית של ילד הסובל מהפרעת קשב וריכוז. סוג של פרסומת מהלכת לריטלין.
אז כן, התחפושות מגניבות, ובהחלט יש קטעים טובים (האם אתה יכול לקחת את הבדידות...) ואין מה להגיד על הויז'ואל. אבל סרט שנראה טוב זה לא מספיק.
תודה על התגובה ותודה על הפידבק (את התגובה הראשונה שלי, אז סלחי לי על העיכוב בתשובה... עד עכשיו לא ממש בדקתי את הבלוג לתגובות).
השבמחקלמה את חושבת שהילד סובל מהפרעת קשב וריכוז? זה לא מה שאני ראיתי. אני ראיתי ילד שקשה לו להבין איך העולם שהוא חי בו פועל. שקשה לו להבחין איפה עובר הגבול בין השתובבות לכעס ואלימות. זה לא בדיוק העניין עם קשב וריכוז.
אולי אני פשוט לא מחבבת ילדים, אבל עדיין, את גורמת לסרט הזה להשמע הרבה יותר טוב מאיך שאני חוויתי אותו.
השבמחקאשמח לקרוא עוד ביקורות סרטים שלך :)
פוצט (ככה דנה קוראת להם) מעולה.
השבמחק