... וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה
סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה