
אהבתי את הסרט ארץ יצורי הפרא. מאד אהבתי.
אני לא רוצה לדבר פה על המחויבות לחזון הפרטי של ספייק ג'ונז ואיך הוא הצליח להגשים אותו בסרט. נגיד שהויז'ואל מדהים. נגיד שהפסקול מצוין. לא על זה אני רוצה לדבר.
מה שהפך את הסרט למעולה בעיני, הוא מה שמשותף לו ולספר עליו הוא מבוסס. זווית הראיה. נדירים מספרי הסיפורים שיכולים לדבר מתוך זוית ראיה של ילד. באמת, לא בהתיילדות. הקונסיסטנטיות של הדיבור מתוך הנפש של הילד היא מדהימה בעיני. ההבנה, לא זו לא הבנה אפילו, ההזדהות עם איך זה להיות ילד. עם איך הזמן עובד אחרת אצל ילדים, כשאחר צהריים אחד יכול להמשך לנצח. שלעשות "ערימת ילדים" זה מצב נחשק.
ספייק (אנחנו על פירסט ניים בייסיס, כן) מצליח להכניס לסיטואציה הבסיסית שמתוארת בספר (ילד משתולל, ילד נענש, ילד מפליג בדמיון למלוך על יצורי פרא, ילד חוזר הביתה לארוחת ערב חמה) מימד מלנכולי שנוגע בנימי נפש ספציפיים. במיוחד אם יש לך, במקרה, ילד.
כי אתה מגדל ילד. אתה מגדל אותו ומהרגע שהוא יוצא מהבטן מתחיל קרב שלא נגמר בין הרצון להגן עליו וההכרח לשחרר אותו. עצם הלידה היא אקט קיצוני של שחרור. ממצב שבו הילד עטוף בך, מוגן מכל פגעי העולם, הוא הופך ליצור נפרד. כן, זה לא אקט וולנטרי, אבל האמת היא שכמעט כל אקט של שחרור הילד שלך הוא לא וולנטרי. להפך. אם יש משהו שנוגד כל אינסטינקט הורי שאולי הצלחת לפתח זה לתת לילד שלך חופש, עצמאות. עצמאות זה מפחיד. כי זה אומר שאתה מוותר על שליטה. ואם אתה מוותר על שליטה אז יש סיכוי לא רע בכלל שהילד שלך, הדבר הקטן והפגיע הזה, יעשה לעצמו משהו לא נעים.
אבל אין לך ברירה. כי אם לא נופלים, לא לומדים ללכת. ואם לא דופקים את הראש בשולחן לא יודעים להזהר בפעם הבאה. ואם לא תסמוך עליהם כשהם רצים בשדרה שיעצרו לפני הכביש, כמו שכבר לימדת אותם והסברת להם מיליון פעם, אף פעם לא יהיה להם את החופש לרוץ בשדרה. אז את לא נושמת כמה שניות ואז הם עוצרים.
ארץ יצורי הפרא תפס אותי כי הוא אומר שילד צריך להתמודד עם יצורי הפרא שלו. שאתה לא יכול להגן על הילד שלך מכל דבר ושאתה לא צריך. כי למרות שהאינסטיקנט שלך דוחק בך לעטוף אותו, שלא יצטרך לחוות כאב, לחוות דחיה, לחוות פחד, כדי להפוך לבנאדם שלם הוא יהיה חייב להתמודד עם כל אלה ואתה חייב לאפשר לו. ושהוא יעשה את זה יותר טוב ממה שאתה יכול לדמיין.
וגם בגלל שמקס? הוא לגמרי אוריה.